29.11.17
השנה התחלנו משהו חדש,
החלפנו חלק מהטקסים בחדר מסע.
לשם הכנת "חדר מסע",
הכינו פוסטרים לתערוכה שבה תלמידי בית הספר נחשפים למידע
על כ"ט בנובמבר 1947.
התלמידים האזינו להצבעה באו"ם וקראו על
התהליך שעבר הישוב העברי עד הקמת המדינה.
בנוסף, התלמידים נחשפו לתמונות אומנות המתארות את כ"ט בנובמבר
דרך עיניהם של הציירים, וכן לפן הלשוני של תאריך האירוע.
הפעילות הייתה מעניינת ומשמעותית מאד עבור התלמידים המארחים
אשר הכינו את הפעילות ועבור התלמידים שבאו ללמוד את הנושא.
מצורפות תמונות:
ופעילות משחקית
29.11.12
היום ערכנו את טקס כ"ט בנובמבר.
ב-כ"ט בנובמבר 1947, הצביעה עצרת האו"ם בעד הקמת מדינות ליהודים ולערבים,
וקבעה את גבולותיהן ברוב של 33 נגד 3 1 ובהימנעות 10 מדינות.
המדינה היהודית אמורה היתה להיבנות משלושה חלקים שאינם כוללים את יפו
(שתהיה למובלעת ערבית) ואת ירושלים (שתהיה לאזור בינלאומי).
היהודים הסכימו להצעה. הערבים דחו אותה,
ולא זו בלבד אלא שתקפו מייד את היישובים היהודיים בכל רחבי ארץ-ישראל.
הבריטים הודיעו על תום המנדט ב-15 במאי 1948 ועל גמר הפינוי הצבאי ב1- באוגוסט 1948.
תכנית החלוקה של האו"ם הביאה בחשבון איחוד כלכלי בין המדינות הערבית והיהודית.
אך בדחותם את החלטת האו"ם, שהעניקה להם מדינה,
דחו הערבים גם את הצעת האו"ם לאיחוד כלכלי ערבי-יהודי.
ביום ה` באייר תש"ח - 14 במאי 1948 - הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת-ישראל.
אולם מפת מדינת-ישראל עוצבה במלחמה, ולא בעצרת האו"ם.
למחרת ההחלטה של עצרת האו"ם מ29- בנובמבר 1947 פרצה מלחמת העצמאות
וב15- במאי 1948 פלשו צבאות מדינות ערב לארץ.
בשנת 1949 הסתיימה המלחמה בחתימת הסכמי שביתת-נשק עם סוריה,
לבנון, ירדן ומצרים. קווי שביתת-הנשק שנקבעו ב- 1949 היו הגבולות הלכה למעשה עד 1967,
אולם במרוצת אותן שמזנה-עשרה שנים שחלפו
לא הסכימה ולו שכנה אחת מבין המדינות הערביות המקיפות את ישראל
לכרות עמו ברית שלום או להכיר בגבולותיה כבני-קיימא.
מצורפות תמונות מהטקס,
24.8.13
בשנת 2013, כולם התלהבו
מהרצאתו של שר החינוך שי פרון
והמשיך את משנתו באותם ימים, יאיר לפיד.
אבל קן רובינסון הגה את הרעיונות האלה קודם.
אני ממליצה לקרוא את ספרו "המקום הנכון"
שיצא לאור שנתיים לפני כן (2011) ע"י הוצאת כתר.
מי המציא את המילה חנוכייה?
את המילה חנוכייה הגתה כנראה חמדה בן יהודה, והיא פורסמה בשנת 1897 בעיתון "הצבי"
שכתב אליעזר בן יהודה, קודם לכן נקראה מנורת חנוכה. המילה לא מופיעה במילונו של בן יהודה
(לשוננו לעם כד, עמ` 98).
גלגולה של חנוכייה
משערים שהחנוכיות הראשונות היו בנויות מנרות בודדים שניצבו בשורה זה לצד זה.
בחפירות ארכיאולוגיות נמצא כלי חרס נמוך ובו בית קיבול לשמן ושמונה פיות המיועדים
לפתילות. מאוחר יותר התפתחה חנוכייה המזכירה בצורתה את צורת המנורה;
חנוכייה בעלת בסיס וציר מרכזי שממנו יוצאים שמונה קנים:
ארבעה מצדו הימני וארבעה מצדו השמאלי.
כבר בתלמוד הוזכר שבשעת סכנה מכניסים את החנוכיות לתוך הבית,
בדרך כלל כשהן תלויות על הקיר, וכתוצאה מכך התפתחה חנוכייה בעלת דופן אחורית.
לרוב עוצבה הדופן כמשולש המזכיר בצורתו שער או קיר של בית כנסת.
את החנוכייה ניתן היה להניח על מצע אנכי ואף לתלות על הקיר.
על פי דיני חנוכייה כשרה על הנרות לעמוד בשורה ישרה.
כמו כן בין נר לנר חייב להישמר מרווח שימנע מן השלהבות להתחבר זו לזו לכדי
שלהבת אחד גדולה. אם החנוכייה מיועדת לנרות שעווה, בין נר לנר חייב להישמר
מרווח שימנע מן השלהבות להמֵס את הנרות.
את החנוכייה מדליקים בעזרת השמש. כדי להבחין את השמש מן הנרות האחרים,
יש שקנהו גבוה יותר מן הקנים האחרים, ויש שקנהו נבדל בצורתו.
ישנן חנוכיות שלהן שני קנים נוספים, ובסך הכול עשרה קנים.
בחנוכה משמש רק אחד מהם כשמש,
ואילו במהלך השנה מדליקים בשני הקנים נרות שבת.
מתוך: אתר משרד החינוך
על הסביבון
משחק הסביבון הוא עתיק יומין והוא היה נפוץ בקרב עמים קדמוניים כמו הבבלים,
המצרים היוונים והרומאים.
לשאלת מקורו של משחק הסביבון תשובות אחדות:
יש הטוענים כי מקורו של המשחק בתקופת בית שני.
בימי גזרות אנטיוכוס נתנו לילדים סביבונים כדי שישחקו
בהם בכל עת שבה נראו יוונים מתקרבים. על פי סברה זו מטרת המשחק
בסביבון הייתה להסוות את לימודי התורה.
יש הטוענים כי המשחק בסביבון הוא גלגול של משחק הימורים גרמני שבו
שיחקו יהודים רבים ואף הפסידו כספים. על סביבון ההימורים היו חרותות ארבע
אותיות: N, G, H, S. האות Nפירושה "נִּישְׁט" - לא זכית בכלום; האות Gפירושה "גַנְץ" -
זכית בכל הכסף; האותH פירושה "הַלְבְּ" - זכית במחצית מן הכסף;
והאות Sפירושה "שְׁטֶל" - המתן תור אחד.
יש הטוענים שארבע האותיות שעל הסביבון הן ראשי תיבות
של המילים נשיא גדול היה שמעון, ושהכוונה היא לשמעון החשמונאי.
חכמי התורה, שהתנגדו למשחקי הימורים, ניסו למנוע את משחק הסביבון,
ומשראו שאין באפשרותם לעשות זאת, הפכו אותו למשחק געגועים לארץ.
האותיות שעל פאות הסביבון הן ראשי תיבות של המשפט: נס גדול היה שם.
המילה "שם" מציינת את הכמיהה לארץ. בארץ ישראל החליפה את "שם" המילה "פה".
סביבון אחד ושמות לו רבים
עד לפני כשבעים שנה לא היה לסביבון שם עברי מוסכם,
והכינוי "סביבון" לא היה ידוע.
הסביבון נקרא בשמות רבים:
דרידל - בפי יהודי מזרח אירופה שדיברו יידיש.
מגדל עוז- כך נקרא הסביבון בספר תקופת החגים שבו מתואר חג החנוכה:
"ונערי החדר משחקים במגדל עוז מוצק עשוי בדיל או עופרת".
חזרזר - בספרו בימים ההם כתב מנדלי מוכר ספרים: "בליל חנוכה הקטנים
מגלגלים על השולחן את החזרזר, הוא כדור עופרת".
כרכר- המשורר ח"נ ביאליק כתב בשירו הידוע:
"מורי הביא כרכר לי
כרכר עופרת יצוקה
יודעים אתם לכבוד מה?
לכבוד החנוכה"
סבסב - אברהם אברונין, המורה ללשון, המציא את השם סבסב.
גלגילון- כינוי שבו השתמש הסופר יעקב שטיינברג.
פרפרה - מילה שציין יהודה גור במילונו, כנראה בהשפעת המילה הערבית
"פורפרה" שהיא אף שם של משחק.
מתוך: אתר משרד החינוך
על הסופגניה
מקורן של הסופגניות במרכז אירופה, והן `עלו ארצה` עם יהודי אירופה. ואולם כבר במשנה
(חלה א ד) נזכר מאכל דומה ושמו סופגנין: "הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין... פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה".
ור` עובדיה מברטנורא מפרש: "הסופגנים - לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג."
מן הסופגנין שבמשנה חידש דוד ילין בשנת תרנ"ז את הסופגניות,
על שום שגם הן רכות וספוגיות, ומהן נגזרה צורת היחיד - סופגנייה.
אך היו שהתנגדו לחידוש הזה וטענו שהסיומת -יה למילים הפכה למגפה,
למשל: חנוכייה, ומכבייה הקשורות בחנוכה וגם עגבנייה, שמשייה ומטרייה.
ביאליק הציע במקום הסופגנייה את המילה אֶסְפּוֹג, במשקל אֶתְרוֹג.
האקדמיה ללשון העברית קבעה: לא סופגנייה ולא אספוג אלא סופגנית,
ואולם הצורה סופגנייה היא שנתקבלה בפי הדוברים.
ומדוע אוכלים סופגניות בחנוכה דווקא?
משום שמטגנים אותן בשמן עמוק, והשמן הוא אחד מסממני החג לזכר נס פך השמן.
לאחר שמוציאים את הסופגניות מן השמן הרותח אפשר לספוג מהן את השמן העודף, ואחר כך לרחוץ את הכלים בספוג וגם לעשות ספונג`ה, כלומר לשטוף את הרצפה.
לא במקרה שלוש המילים האלה דומות בצלילן: ספוג, סופגניות וספונג`ה. כולן ממקור אחד,
מן המילה היוונית סְפּוֹנְגוֹס, שפירושה ספוג.
ואולם נראה שכשם שנקביו של הספוג סופגים נוזלים,
כן ספגה העברית את הספוג והוא נשמע עברי לחלוטין ו`מציית`
לכללי הדקדוק העברי: ספוג במשקל ברוש, בכור, והפועל הנגזר ממנה לספּוג.
ב -פ` דגושה.
הספוג בא אל העברית בימי המשנה גם במשמעו הרגיל וגם בשימוש מושאל:
המשנה מגדירה ארבעה סוגי תלמידים. אחד מהם היא מכנה `ספוג`
משום "שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל" (אבות ה טו), מעין בור סוד שאינו מאבד טיפה.
ומן הספוג נגזרו במשנה הסופגנין, "העשויים כספוג" בלשונו של רש"י.
אבל מה הקשר בין שני אלה לבין הספונג`ה שחדרה אל העגה העברית?
גם היא מקורה בספונגוס בספרדית יהודית פירושו לנקות ב- espongar.
היוונית, אך היא באה אלינו דרך הספרדית היהודית כלומר בספוג,
ומן האֶ ספונג`ה נוצרה הספונג`ה ויוחדה לשטיפת הרצפות דווקא.
וכך הספוג, esponjaהספונג`ה והסופגנייה הן מילים אחיות.
מתוך: "רגע של עברית" מאת נורית אלרואי
אני אוהבת לצייר
את זה בטח אתם יודעים
אז ציירתי על חנוכייה
