ניבים ופתגמים לחג השבועות

א. פתגמים לחג שבועות ופירושם:

 ארץ זבת חלב ודבש שופעת כל טוב  -  כינוי לארץ ישראל.

לך אתן את הארץ הזאת הבטחת הקב"ה לבני ישראל.

סיני ועוקר הרים- כינוי לאדם חריף.

הרים התלויים בסערה - משל לדבר בנוי על יסוד רופף.

עץ חיים היא למחזיקים בה - כינוי לחיוניותה של התורה.

ייקוב הדין את ההר - חוק הוא ולא יעבור.

 דבש וחלב תחת לשונו - מדבר דברים נעימים.

ב. פתגמים הקשורים לחלב ודבש

 עודנו רך וצעיר  - עדיין חלב בין שיניו. שיניו הזמניות של הילד בגיל הרך  - שיני חלב.

 אין חפץ לא בטובך ולא ברעתך - לא מדבשך ולא מעוקצך.

מדבר דברים רכים ונעימים (שיר השירים)  - דבש וחלב תחת לשונו.

ביקש דבר אחד וקיבל משהו אחר (שופטים ה)  - מים שאל חלב נתנה.

 שופעת כל טוב (כינוי לארץ ישראל)  - ארץ זבת חלב ודבש.

 אדם חסר טעם או אופי מוגדר - לא חלבי ולא בשרי.

 המקור לאיסור של אכילה, בישול והנאה מבשר וחלב (שמות כג) - לא תבשל גדי בחלב אמו.

ג. ביטויים והפתגמים הקשורים לשבועות וסמליו:

"באו זקופים כשעורים והלכו נמוכים כעדשים" -באו בדרישות גבוהות ויצאו עם מעט מאוד.

 "המן הגורן או מן היקב" - האם יש מקור שממנו אוכל לספק את המבוקש?

  "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" - מה הקשר בין שני הדברים השונים כל כך זה מזה.

 "טענו חיטים הודה לו בשעורים" - השיב תשובה שלא קשורה כלל לשאלה.

"תורה מסיני" - בדרך כלל נאמר על דרך השלילה - "אין זו תורה מסיני" - כלומר ניתן לשנותו.

" איש תחת גפנו ותחת תאנתו" -  כשיגעו ימי השלום, כל אחד ימצא את המקום הפרטי והשלו שלו.

"מלא חוכמה כרימון" - חכם, חכם חכם!

"אם אין קמח אין תורה" - לא ניתן ללמוד על בטן ריקה.

"ההגדות טעמן כרימון..." -  דברי טעם. הדברים טובים ומתוקים כטעם הרימון.

 "זאת קומתך דמתה לתמר" - ביטוי לתיאור יופיו של אדם. (משיר השירים)

"כשמן זית זך" - טוב טוב טוב!

"אין לבכות על חלב שנשפך" - דברים שכבר קרו/נעשו - מה לנו כי נבכה עליהם.

עוד ניבים וביטויים - עבודת האדמה הניבה...

קרקע פורייה – בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת.

קרקע בתולה – קרקע שלא עובדה מעולם.

הכשיר את הקרקע – עָרַךְ הכנות לקראת שינוי או פעולה – בעיקר בקרב הגורמים הקשורים לעניין.

נסתחפה שדהו – הורע מזלו, נגרם לו נזק כבד שאי אפשר לתקנו (על פי משנה כתובות א, ו).

הולך בתלם – תלם הוא חריץ ישר שהמחרשה עושה באדמה. התקבע הצירוף 'הולך בתלם' לציון אדם הנוהג על פי מוסכמות החברה.

נשא בעול – עול הוא מוט כבד המונח על צוואר הבהמה ומחבר אליה את המחרשה. בהשאלה עול הוא עמל, סבל וצער. כיום משתמשים בצירוף 'נָשָׂא בעול' או 'מָשַׁךְ בעול' במשמעות 'עשה את העבודה המוטלת עליו', 'מילא חובתו כראוי'.

זָרַע אל קוצים – מקור הביטוי בירמיהו ד, ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים". הנביא קורא לעם לחרוש את השדה לפני הזריעה, ולא לזרוע באדמה מלאה קוצים שבה התבואה אינה עולה יפה. כיום משמש הביטוי 'זרע אל קוצים' במשמעות טרח לחינם, עמלו היה לשווא.

שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור – פתגם ממגילת קהלת (יא, ד) המותח ביקורת על מי שנוקט זהירות מופרזת ונמנע מעשייה בשל חששות שווא.

בקצירת האומר – בקיצור, בלי להאריך בדברים.

לא תחסום שור בדישו – דיש הוא מלאכת הפרדת גרגירי התבואה מן השיבולים. בשעת הדיש היה השור אוכל לעתים מן התבואה, וכדי למנוע צער בעלי חיים אסרה התורה לשים מחסום לפיו בעת עבודתו (דברים כה, ד). בשיח הציבורי הביטוי משמש לעתים לתיאור טובות הנאה שמקבלים עובדים במקומות עבודה מסוימים.

כמוץ ברוח, כמוץ לפני רוח – משל לדבר בן־חלוף (ישעיהו יז, יג; תהלים לה, ה). מוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגירי הדגן. לאחר הדיש מפרידים בין חלקי התבואה על ידי זרייתם – העפתם מעלה באמצעות מִזְרֶה (מעין קילשון עץ). בזרייה נופלים ראשונה הגרגירים הכבדים, ואילו המוץ – הקל ביותר – מתפזר הרחק עם הרוח.

מה לתבן את הבר – מה לשני דברים אלו יחד? (טפל עם עיקר, רע עם טוב וכדומה). תבן הוא הקש שנקצץ בדיש, ובר הוא התבואה, גרגירי הדגן. לסלק את מה שאינו רצוי.

רחיים בצווארו – יש עליו נטל כבד – בייחוד בהקשר של פרנסת המשפחה.

טחן קמח טחון – אמר דברים ידועים, חזר על דברי אחרים.

עובד אדמתו ישבע לחם – פתגם בשבח העבודה והחריצות המופיע פעמיים בספר משלי (יב, יא; כח, יט).

פתגמים קרובים: "אם אין אדם חורש בימות החמה –מה יאכל בימות הגשמים?" (על פי ילקוט שמעוני לפסוק זה), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).