אוגוסט 25, 2013 מאת ravmilimteam
הכתב העברי של היום בנוי על עקרונות הכתב הכנעני-פיניקי,
בגירסה אשורית. ההמצאה הזו שינתה את פני התרבות,
שכן זהו הכתב הראשון שבו עומד סימן כתוב אחד מול עיצור אחד,
ולא מול הברה או מילה שלמה, כמו אצל האכדים והמצרים.
יש לו רק צרה אחת: כמעט שאין בו סימנים לתנועות, רק לעיצורים.
היוונים שאימצו את הרעיון שִכללו אותו, הוסיפו סימני תנועות,
הקריאה הפכה קלה הרבה יותר,
ויש אומרים שכך יצרו חברה אוריינית
כבר באמצע האלף הראשון לפני הספירה.
ואם נראה לכם שקשה להבין טקסט עברי לא מנוקד בכתיב חסר,
נסו אוגריתית, שבכתב שלה כמעט אין תנועות,
פרט לשלוש תנועות העיצור א`.
חכמי התלמוד היו נדיבים יותר מסופרי המקרא הקדמונים באימות קריאה,
ופיזרו ווים ויודים במילים רבות, אבל הקושי נמשך.
מחוללי תחיית הלשון ובן יהודה בראשם דבקו בכתיב החסר,
ולכן לא קל לפענח את כתביו של מחייה הלשון העברית.
רק בשנות השישים הוציאה האקדמיה ללשון הנחיות למה שקרוי
"כללי הכתיב חסר הניקוד", ובא לציון גואל, כלומר, לא לגמרי.
כ-95% מהכללים התקבלו על דעת הכל (או הכול), אבל בכמה עניינים עושה כל עורך לשוני,
או הוצאת ספרים, או עיתון או מורה בכיתה כראות עיניו.
למען הסר ספק: בעיני (או בעיניי) זה בסדר גמור.
שפה איננה אוסף פקודות צבאיות.
אם תקנה מסוימת אינה מקובלת, או מקובלת חלקית,
ככל הנראה היא אינה טובה מספיק.
והרי מילון קצר וחלקי למקרים שבהם אין הסכמה על הכתיב הראוי.
הערות סטטיסטיות על בסיס מבחן גוגל פשוט.
אמא או אימא? מן הכשלונות הגדולים של כללי הכתיב חסר הניקוד.
על כל שבע `אמא` נמצא אימא אחת. למה?
ככה. אמא יש רק אחת, וכותבים אותה בלי י`.
אשה או אישה? כישלון אם כי מצומצם יותר.
אשה אולי אוהבת את אישָהּ, אבל לא אוהבת י` בתוכה,
היחס בערך אחת לחמש.
גִלגֵל או גילגל? מקרה דוגמה לכל אלפי השמות והפעלים שבהם מופיעה תנועת i בהברה סגורה ולא מוטעמת.
הכלל קובע שיש לכתוב בחיריק חסר, אבל הנטייה של
רבים היא להוסיף י` כדי למנוע אי הבנה,
למשל בין גִלְגֵל לבין גַלְגַל או גַלְגֵל. בחלק מן המילים
ההעדפה הגורפת היא ללא י`,
אף אחד אינו כותב פיתאום או מיספר,
אבל המילה מינהל, למשל, מופיעה בהרחבה
בפרסומים ממשלתיים עם י`, וכמוה מינהלת.
דרמתי או דרמטי? פעם ניסו לשוות למילים לועזית המסתיימות
ב-tic גוון עברי ולכן כתבו דרמתי,
שהרי דרמה היא נקבה. לא עבד, וטוב שכך. בתעתיק המקובל מאנגלית t היא טי"ת ו-th היא תי"ו.
לכן יש לכתוב דרמטי (dramatic), וגם סינתֶטִי
(synthetic) ולא סינטתי.
היתה או הייתה? הכלל שיש לכתוב הייתה (וגם חייתה, דייסה וכו`) בשני יודים הגיוני, אבל אינו אהוד במיוחד.
רוב הכותבים מעדיפים דיסה על פני דייסה. ל`הייתה`
חדירה יפה, שוות ערך ל`היתה`,
אולי בזכות התוכנה המתקנת המתעקשת לסמן את `היתה` כשגיאה.
הריון או היריון? הכללים קובעים שיש לכתוב היריון, וגם ריאיון, גירעון,
ובאותו משקל זיכרון וחיסרון, אבל לא פתרון,
שבו הת` בשווא. במציאות השימוש מעורב.
התדיינות או הידיינות? כאן אפשר לקבוע
בהחלט את התשובה `גם וגם`.
ת` הבניין של התפעל נבלעה בד` במלה "הידיינות"
מסיבות של נוחות הדיבור.
כך גם ב"הידרדרות" ואחרות, אך ניתן לומר ולכתוב גם
"התדיינות" ו"התדרדרות".
חשׂוכת מרפא, חסוכת מרפא, או חשׁוכת מרפא?
גם, גם, ולא גם. ש` שמאלית וס` מתחלפות ביניהן.
הראשונה אופיינית למקרא, והשנייה מצויה
בתלמוד ובלשון ימי הביניים.
לכן אפשר לומר "מחלה חסוכת מרפא",
אך "חשׂוכת מרפא" היא הצורה המקובלת.
לעומת זאת מקובל היום לכתוב "חוסך", למרות שבמקרא נכתב "חושׂך שבטו שונא בנו".
"מחלה חשׁוכת מרפא" היא ביטוי שגוי, אבל השיבוש התפשט, אולי מפני שמחלה סופנית עושה לנו חושך בעיניים.
ילדיי, או ילדי? הכלל אותו כלל כמו במקרה הייתה (וגם בניין, מחייב וכדומה, אך שם אין חילוקי דעות):
ילדיי, רבותיי, ספריי. ברוב המקרים י` כפולה מונעת אי הבנות. למרות זאת לא כולם אוהבים.
כל או כול? הכלל ברור, כאשר `כל` מופיעה בסמיכות (כָּל הזמן) היא תיכתב כל: כל הזמן.
כאשר היא מופיעה באופן עצמאי (הַכֹּל בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל) היא תיכתב עם ו`: הכול בכול מכול כול.
בינתיים הצורה העצמאית נגררת אחרי הסמיכות ביחס של אחת לשמונה,
צורת הכתיב `הכול` או `יודע כול` הוא נחלתם של מדקדקים ועורכים לשוניים.
לומר או לאמר? `לומר` היא הצורה התלמודית של שם הפועל אָמַר, לצד הצורה המקראית `לאמור`,
והיא התקינה והנפוצה. עם זאת, `לאמר` שומרת על האות א` שבשורש, ואין לראות בה שגיאת כתיב.
ליצן או לצן? האקדמיה החליטה בשנת 1997 כי המילים "לצן" ו"לצנות" יופיעו בצירי חסר בכתיב המנוקד והלא מנוקד.
כך מופיעה המילה גם במילון התיאטרון של האקדמיה משנת 1940.
הנימוק העיקרי להחלטה היה שהכתיב הזה מקרב אותה למלה הנפוצה "לץ".
ההחלטה הזו תמוהה, בלשון המעטה. בתלמוד מופיעות "ליצן" ו"ליצנות" כמעט תמיד בצירה מלא,
זו הצורה הכמעט בלעדית בה היא נכתבת היום בעיתונות ובספרות, והיא הקרובה ביותר לדרך בה אנו הוגים את המילה.
מבחן גוגל מספר שכמעט אף אחד אינו כותב `לצן`,
ודוקטור גוגל אפילו שואל בהקלדת `לצן`: האם התכוונתם ל`ליצן`? כן. התכוונו. סתם רצינו לבדוק משהו.
מֵכַל, מְכַל או מֵיכל? אבן שושן במהדורת 1969 עוד כותב מֵיכל, על פי ההופעה היחידה במקרא: מִיכל.
אלא ש"מִיכל" המקראית היא מילה נדירה שפירושה פלג מים ואינה קשורה לענייננו.
האקדמיה שינתה ל"מְכָל", וחבל. מֵכל (שורש כו"ל) נכתבה בעבר בצירה,
כמו מֵסַב או מֵמַד מגיזרת הכפולים, ובכתיב מלא נהגו גם לכתוב אותה בצירה מלא, מֵיכל.
בשלב מסוים נקבע שיש להגות ולכתוב את המילה בשווא נע,
אולי כדי להבדילה מן הכפולים, אבל הדיבור מסגיר כאן צירה לכל דבר, ואפילו צירה מלא.
